מַלְבּוּשֵׁךְ הוּסַר
גרנד קניון, אריזונה – ניו מקסיקו
חדר י"ז היה, כאמור, ביתה האחרון של אמא.
גם לאחותי ולי הפך המקום למעין בית למשך חודש שלם. אני זוכר גם כעת כמעט כל פרט בכל אחד מארבעת קירות החדר.
בזה החדר, זכינו לכבד אם, ראינו את שבריריות הגוף וזמניותו, וראינו גם את רוח האדם בתפארתה.
רוח האדם שגם בהיחלש הגוף, בסבלו ובחולשתו, מסוגלת להכיר טוב לכל אחד ואחת מהמטפלים בה, החל מעובדות הניקיון, והאחים והאחיות הרבים שאת שם כולם זכרה, וכלה בצוות הרפואי המופלא שלכמה מחבריו אף קראה בשמות חיבה.
רוח האישה המסוגלת לומר מילה טובה גם כשנדקרת הזרוע בפעם החמישית תוך דקה ועל גבי שלל שטפי דם גדולים, עת המתמחה אינו מצליח למצוא וריד ראוי לפליטה.
רוח אמי המחייכת אלי מתוך כאב, הזוכרת את נועם הליכותיה, והעוסקת ביושר בחשבון נפש, שאת תוצאותיו הביעה דרך שיחות רבות שבדיעבד נראות כמעין סיכום. רוח המלומדת בנתינה ובגמילות חסדים, שהתבטאה אף בבית החולים בבקשה מדוקדקת לשי של הכרת תודה למטפליה במחלקה הקודמת, ובדאגה לעבודות תלמידותיה שאמורות היו בימים אלה להיתלות בתערוכת סיכום השנה.
לוּ היתה זו הרוח מחומר כלה, ההיתה מתעלה בעוד הגוף קמל?
מַלְבּוּשֵׁךְ הוּסַר
הַלְּבוּשׁ הוּא הַגּוּף,
וּמַלְבּוּשֵׁךְ הוּסַר.
חָזַר לַעֲפַר.
אוֹי, מֶה הָיָה לָנוּ.
אֲבָל, זוֹהִי דֶּרֶךְ כָּל בָּשָׂר.
וְרוּחֵךְ הַטּוֹבָה
וְנַפְשְׁךָ הַמַּשְׂכֶּלֶת
וְנִשְׁמָתֵךְ עֲדִינָה, תְּמִימָה.
הִתְעַלְּתָה לְהֶמְשֵׁךְ גּוֹרָלָהּ.
מְצֻיֶּדֶת הֵיטֵב.
בְּמַעֲלוֹת מִדּוֹתַיִךְ,
בַּמַּתָּן, בְּטוּב לֵב, בִּגְבוּרָה.
בְּיֹשֶׁר לֵבָב,
וּבְטוּב עֵינַיִם,
מָה נָאוָה לִישָׁרִים תְּהִלָּה.
וְגָמַלְתְּ חֲסָדִים,
וּזְכָרַתְּ שָׁרָשַׁיךְִ ,
וְהִשְׁקֵית עֲנָפַיִךְ.
וְיָצַרְתְּ, וְאָהַבְתְּ,
וְנָתַתְּ מִכָּל לֵב.
אָכֵן, מַלְאָה מַרְכּוּלְתֵּךְ.