ליל הצמא הגדול
סדונה, אריזונה
ליל ח' באלול, יומיים לפני פטירתה, היה אף הוא "ליל שימורים" בלתי נשכח.
אמא סבלה מצמא בלתי פוסק בתוך ערפול הכרה, שלא הגיע לכדי רוויה.
במשך שעות רבות, מאחר חצות ועד עלות השחר, בחדר חשוך ואפל, סימנה כל פרק זמן קצר שצמאה נפשה לעוד. וכך כל כעשר דקות, פעמים רבות מספור, עמדתי מעליה להשקותה חָזוֹר וְהַשְׁקֵה, חָזוֹר וְשָׁתֹה. ושתתה
קצת, וכעבור עוד דקות נזקקה לעוד, וכך כל הלילה.
ובכל פעם שהשקיתיה, תפסה בעדינות כף ידה את ידי, שהחזיקה בבקבוק השתייה ליד פיה, וליטפה אותי בעדינות.
תפסה וליטפה, וחוזר חלילה. והכל בשקט וללא מילים.
כי לא היה עוד מה לומר. ולא היה אפשר.
ואני הערכתי כל רגע כזה, לצד הזוועה של ידיעת מצבה.
והזכרתי לעצמי ליהנות מהרגע ולנצרו בלבי, שכן יתכן ולא יהיה עוד ליטוף שכזה.
ליטוף של אמא.
ליל הצמא הגדול
עוֹד לִיטּוּף אַחֲרוֹן.
עוֹד מַגָּע אִימָּהִי.
עוֹד הַכָּרַת הַטּוֹב
עַל מָה שֶׁבָּנִית בִּי.
כִּמְעַט חַסְרַת הַכָּרָה,
וְגָרוֹן נִחָר בַּצָּמָא.
וַעֲדַיִן מַעֲנִיקָה.
לְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח אֶת מַגַּע כַּף יָדֵךְ
בְּאוֹתוֹ לַיְלָה אָפֵל וְיָבֵשׁ,
עֵת צָמֵאת וְהוֹדֵית בִּשְׁתִיקָה,
וְהִכַּרְתְּ טוֹב.
וְהָעַיִן טוֹבָה
גַּם כְּשֶׁעֲצוּמָה.
וְהַלֵּב חַם
גַּם בְּהִתְקָרֵב קֵץ פְּעִימוֹתָיו.
וַאֲנִי,
עוֹמֵד מֵעַל מִיטָּתֵךְ
וְזוֹכֵר אֶת מְקוֹמִי.
ניסיתי שיפרח עוד הפרח
שָׁעוֹת אֲרֻכּוֹת שֶׁל צָמָא,
וְעַכְשָׁו עַד עֶשְׂרִים וּמֵאָה
כּמְִיההָ
לְלִטּוּף שֶׁל אִמָּא.
כָּל עֶשֶׂר דַּקּוֹת נִחָר גְּרוֹנֵךְ,
וְסִמַּנְתְּ לְהַרְווֹת צִמְאוֹנֵךְ.
וְהִשְׁקֵיתִי אוֹתָךְ מַיִם חַיִּים,
וְנִסִּיתִי שֶׁיִּפְרַח עוֹד הַפֶּרַח.
וְצָמֵאת,
וּבקִַּשׁתְּ,ְ
וְהִשְׁקֵיתִי אָז עוֹד,
כָּךְ לַיְלָה שָׁלֵם
וְשָׁחֹר.
אַךְ קֶרֶן אוֹר בּוֹ זָרְחָה,
קֶרֶן עֲדִינָה.
עֵת לִטַּפְתְּ בְּרֹךְ
אֶת יָדִי הַמַּשְׁקָה.
וְיָדַעְתִּי אָז
וזְכָרְַתּיִ
שֶׁאוּלַי
זֶה מַגָּע אַחֲרוֹן.
וְלִטַּפְתְּ, וְהִשְׁקֵיתִי,
וּגְרוֹנֵנוּ נִחָר.
מִי בַּדֶּמַע,
וּמִי בַּצָּמָא.
וּלְעוֹלָם לֹא אֶשְׁכַּח,
אֶת מַגַּע כַּף יָדֵךְ,
עֵת הִמְשַׁכְתְּ וְנָתַתְּ בְּלֶכְתֵּךְ.
וְנִסִּיתִי שֶׁיִּפְרַח עוֹד הַפֶּרַח.
יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרַךְ.